גזר דין בתיק ת"פ 969/05

פתח דבר

1.         הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

כפי שנקבע בהכרעת הדין, הרי ביום 10.6.05, בשעות הצהריים, התקיימו שני אירועים בקרב משפחתו של הנאשם, בכפר עין נקובה. אותה העת, הגיע נביל עוודאללה, כשהוא נוהג באוטובוס בדרכו לביתו שבכפר. בשל אחד האירועים הנ"ל, חנו מכוניות בדרכו של נביל, באופן שמנע ממנו להמשיך בנסיעתו לביתו. בעקבות זאת, התפתחו חילופי דברים בין נביל לבין עות'מאן עבדאללה, ממשפחתו של הנאשם. בסמוך לשעה 17:00 בערב, הגיעו הנאשם וכמה מבני משפחתו, לבית המתלונן, כשהם מצוידים במוטות עץ וברזל, והחלו קוראים למתלונן לצאת מביתו. משיצא המתלונן מביתו ובעקבותיו יצאו אחיו, נג'יב (לביב) וחמזה עוודאללה (להלן: המתלונן או חמזה), החלו בין הצדדים חילופי דברים אשר התפתחו לכדי תגרה.

            במהלך התגרה, שלף הנאשם סכין ודקר את המתלונן בבית חזהו, בחלקו הגבי הימני התחתון, ואף חדר את שכבות השריר. המתלונן הובהל לבית החולים, שם הוכנו לו שני נקזי חזה והוא אושפז למספר ימים.

טענות הצדדים

2.         בתסקיר המבחן, אשר נערך לנאשם, צוין כדלקמן: הנאשם בן 38 שנים, נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים. אין לנאשם עבר פלילי, וזו היא הסתבכותו הראשונה עם החוק. הנאשם סיים 10 שנות לימוד, החל לעבוד כטבח בחברת הסעות גדולה ועבר לגור עם בת זוגו ברמלה. הנאשם נישא פעמיים. בפעם הראשונה היה בן 25 שנים עת נישא, ומנישואיו אלה יש לו ילד בן 11 שנים. הנאשם התגרש מאשתו עקב בעיות אמון ובנו עבר למשמורתו. הנאשם כפר בביצוע העבירה ולא לקח כל אחריות לביצועה. לטענתו, הופלל על ידי קרובי משפחתה של אשתו לשעבר - ממנה, כאמור, התגרש. לאור עמדתו זו, נמנע שירות המבחן מלתת המלצה כלשהי בעניינו. 

3.         ב"כ המאשימה העידה את המתלונן לעניין העונש. המתלונן סיפר על בעיותיו הכלכליות, חברתיות ונפשיות, כתוצאה מפגיעתו. עובר לאירוע עבד המתלונן כנהג משאית ואילו לאחר האירוע הפסיק לעבוד, אין לו מקור הכנסה והוא חי מתרומותיהם של בני משפחתו. טרם האירוע היה המתלונן אדם בריא ומלא חיים, ואילו לאחריו "נחנק", וחש כאילו נמצא במקום סגור. המתלונן סובל מהקאות וממצב נפשי ירוד. יצוין, כי המתלונן לא הגיש כל מסמך רפואי או אחר, המאשש טענותיו, ואין בידו חוות דעת - לפיה אינו מסוגל לעבוד. המתלונן סרב לסולחה המוצעת, בטענה שאינה צודקת. מדברי המתלונן ניתן היה ללמוד, כי לא טיפל בעצמו בעניין הסולחה, אלא הותיר זאת לאביו. האב דחה את הסולחה מן הטעם, שהסכום המוצע היה נמוך מן המצופה. אביו של המתלונן נכח בכל הישיבות בבית המשפט, כאשר המתלונן התלווה אליו, אך לחלק מן הישיבות. המתלונן אישר, כי כל כוונתו לתבוע את הנאשם בגין נזקיו.

4.                  ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי, פיצוי וקנס סמלי. לעניין הנסיבות לחומרא, ציינה ב"כ המאשימה, כי הנאשם דקר את המתלונן בגבו כאשר לא היה ביניהם כל סכסוך ישיר. האירוע התרחש ברחוב, באמצע היום ובזאת יש להעיד על מסוכנות גדולה. תופעת הסכינאות, כבענייננו, הנה תופעה נפוצה ויש להילחם בה בחומרה על מנת להעביר מסר חזק וברור, המוקיע שימוש בסכין. עוד ציינה ב"כ המאשימה, כי בעקבות האירוע, נגרמו למתלונן נזקים כלכליים. ב"כ המאשימה עמדה גם על הנסיבות לקולא, הנזקפות לזכותו של ב"כ הנאשם - לפיהן יש להתחשב במצבו הכלכלי הרע, אליו נקלע בגין מעצר הבית הממושך בו שהה. אך לאחרונה הוקלו תנאי מעצר הבית, כך שהנאשם התאפשר לצאת לעבודה. לסיכום דבריה הבהירה ב"כ המאשימה, כי נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחות מפני האינטרס הציבורי.

5.                  ב"כ הנאשם ביקש ככלל, להקל בעונשו של הנאשם ולקחת בחשבון את הנזקים הרבים, אשר היו מנת חלקו. כעולה מהכרעת הדין, גם בני המשפחה היריבה היו חמושים בכלי משחית שונים (מ+ור, סכין ואלה) - עובדה המאיינת טענתו של המתלונן, כי היה עובר אורח תמים. כאמור בהכרעת הדין, הנאשם נראה, לאחר הדקירה, מבוהל וברח מהמקום. עובדה זו מלמדת, כי האירוע לא היה מתוכנן. לנאשם עבר נקי, ולכן יש ליתן לו הזדמנות נוספת, כנהוג גבי אירוע ראשון בפלילים.

עוד ציין ב"כ הנאשם, כי לאור התיעוד הרפואי, אשר הוגש לבית המשפט, הוטב מצבו של המתלונן בצורה ניכרת. ב"כ הנאשם טען, כי כל כוונתו של המתלונן לנקום בנאשם, ולכן דאג להעצים נזקיו, בלא שנתמכו במסמך רפואי כלשהו. יש לזכור גם, כי לשם עשיית ה"סולחה", כנהוג בחברה הערבית, התערבו אנשים מכובדים, אשר קבעו סכום לפיצוי המתלונן בגין נזקיו, אך המתלונן ואביו לא כיבדו את אנשי ה"סולחה" (מסמך א' בראיות לעונש מטעם הנאשם). הנאשם עשה כפי יכולתו לרצות את המתלונן. הנאשם הפקיד את הסכום, אשר פסקה ועדת הסולחה, בסך 10,000 דולר, והכסף מצוי בידי אחד מבני משפחתו של המתלונן. סירובם של המתלונן ואביו להתרצות ולקבל הכסף לא צריך להתבטא בהחמרה בעונשו של הנאשם. הרי אין ספק, שאילו הייתה הסולחה נשלמת, היה הדבר מהווה שיקול להקלה בעונש.

ב"כ הנאשם הבהיר, כי הנאשם שהה במעצר משך חודש ימים, ואחרי כן במעצר בית מלא, משך 11 חודשים רצופים. הנאשם הוציא מכיסו סכומי עתק, לשם השהייה במעצר בית, וזאת בעבור דמי שכר דירה לו ולמשפחתו (350 דולר לחודש). המוסד לביטוח לאומי דחה תביעתו של הנאשם ותביעתה של אשתו להבטחת הכנסה, כך שבמשך תקופת מעצר הבית הוציא הנאשם עשרות אלפי שקלים. ב"כ הנאשם ביקש לתמוך טענתו זו באמצעות מסמך, המפרט חובותיו של הנאשם.

במהלך שהותו של הנאשם במעצר בית, נפטר אביו ונמנעה ממנו האפשרות להשתתף בהלוויה. הנאשם הורשה לנכוח, משך יום אחד בלבד, בסוכת האבלים. לאחרונה נפטר גם אחיו של הנאשם, בטרם עת, בגיל 42.

לאור האמור, לדברי ב"כ הנאשם, תלאותיו של הנאשם הנן בבחינת עונש חמור בפני עצמו.

הסנגור הגיש השלמה לטיעוניו לעונש בה הוא מציין את ההשפעה השלילית של המעצר על מצב בריאותו של הנאשם.

6.         הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה. הוא ציין, כי בני משפחתו של המתלונן  מאיימים עליו בכל פעם שהוא ניגש לחנות המכולת, הנמצאת בקרבת מקום לביתם.  הוא אינו יכול גם להתפלל במסגד, המצוי אף הוא בקירוב למעונם.

דיון 

7.         רבות נכתב ונאמר אודות "תת תרבות הסכין". אין להקל ראש במעשיהם של אלה, הבוחרים לפתור סכסוכיהם עם אחרים, בדרכי אלימות. חברה בת תרבות אינה יכולה להיות סובלנית גבי תופעות מעין אלה. במקרה שלפנינו, קשה להגדיר המאורעות עובר לתגרה, כסכסוך. הרי דובר בתקרית לא חריגה ואף נפוצה במחוזותינו, אשר ניתן היה לפתור בנקל, על ידי פתיחת המעבר לכלי הרכב הבאים. במקום לבחור בדרך הסובלנות, התפתח עד מהרה מקרה פשוט זה, לאירוע קשה, מרובה משתתפים משני הצדדים - במהלכו נפגע המתלונן ונזקק לטיפול רפואי רציני.

            הגם שלאחר מעשה, השכילו הנאשם ובני משפחתו לנסות לפייס את המתלונן ולהגיע עימו, באמצעות נכבדים, ל"סולחה", אשר תביא לסיום הקרע בין הצדדים, דחו המתלונן ואביו - ובעיקר האב, את ניסיונות הפיוס וסירבו לפיצוי, אשר נפסק על ידי וועדת הנכבדים.

 8.        איזון השיקולים, לחומרא ולקולא, בין חומרת פציעתו של המתלונן והשימוש בסכין כאמצעי ליישוב סכסוכים, מחד, לבין עברו הנקי, נסיבותיו האישיות, מעצר הבית הממושך וההוצאות הרבות, הכרוכות בכך, מאידך, הביאני לגזור עונשו של הנאשם כדלקמן: